אזהרה: זה לא יהיה קצר
הגמול: יש לא מעט תמונות כאתנחתא בין לבין
עברו כעשרה ימים...אפשר לסכמם כנוראים ומדהימים, תלוי בדקה ובעיקר במיקום.
אם לפני כן חשבתי שהעובש יהיה הבעיה-כנראה שהמעטתי בערכם של אתגרים.
בידוד.....
אין לי רכב, מחשב, טלפון, חברים, חומרי יצירה
לילדות אין גן, חברים, שפה, משחקים מוכרים, אמא שפויה או שמחה.
זולי בעבודתו ואנו ניצבות מול קיר הלבדות העצום הזה. התחושה היא של כלוב....קצת מוזהב אבל כלוב הוא כלוב. המתחם בו אנו גרים מגודר בחומה גבהה שמעליה גדר וגדר חשמלית. בכניסה לרחוב - שער חשמלי ושומר חמוש.מרגיע...
אז נכון, הבית יפה כמו קטלוג של איקאה (מי שבעניין....אני לא כל כך), הרחוב מצוחצח ומטופח .....אבל אנחנו שוהים בתוך קיר כמעט מוחלט.
אני משערת שנעשו מחקרים לגבי מצבים כאלו-אני בטוחה שסממני הדכאון, מצוקה, תסכול הופיעו גם בעכברים, כך שאני רגועה.
זה כמובן גם מביא לתחושה...איך נאמר....לא נעימה בין בני הזוג המדוברים-אין לי ספק שמספר לא מועט של מערכות יחסים עכבריות לא שרדו את הניסוי, אז אני רגועה-לא המצאתי כלום.
סיפורי משחקיות:
כשהשפל היכה הלכנו עם הבנות למשחקייה בקניון הקרוב, מי היה מאמין שהן כל כך תתלהבנה. חוץ מתהליך החיטוי בכניסה (יש פה קטע מטורף של חיטוי העולם מחיידקים מסוכנים וטיהור אוויר בספריי בניחוח "פרחים"-זה פשוט לא יאמן!!!!!) הן פשוט התחילו לשחק ולצחוק...ואני עם דמעות בעיניים מכך שהן צוחקות אחרי כל כך הרבה זמן....כנראה שבאמת הייתי בתחתית של איזה בור ספיגה. אחרי א ר ב ע שעות, גררנו את בנותינו ההיפראקטיביות וכמעט מפרכסות מעייפות הביתה...מעניין
נקודת המפגש השנייה היתה הזמנה ליומולדת במשחקיה...קיוותי לפגוש שם אנשים אבל היינו ההורים הכמעט יחידים שהיו עם ילדיהם...שאר האמהות ישבו בנחת וכירסמו קרקרים ושתיה, המשרתות רצו אחרי הילדים...הן לא התחברו אתי-אני לא משרתת....נו, מה הן מבינות...
יצאנו מהתרחיש הזה עם ילדות בהתקפת סוכר, איפור פנים ותלבושות פרפר חד פעמיות-הן היו מרוצות אם כי קצת לא מרוכזות (רעש,סוכר,איפור וחד פעמי עושים את זה...), והנה כך זה נראה אחרי
ואז מגיע סוף השבוע...זולי בבית ואנחנו שועטים בצמאון לעבר הטבע. נסענו לנו להר געש (אחד מני המונים) והופתענו מהקור שקידם את פנינו. לא היינו מוכנים לזה אבל עבר יופי, המקום והדרך היו יפים באופן קיצוני-כמה ירוק!!!
אז חמושים בשקיות זבל כמעיל (זולי נשבר אחרי שניה ורבע-הפאדיחה גדולה מהצורך בלהשאר יבש...) טיילנו לנו בשבילים קסומים בתוך ענן אל פסגתו של הר פואס.
קינחנו בעצירת אוכל במקום שמנוהל על ידי בחור דרום אפריקאי מקסים במקום עוד יותר מקסים (יש לי תחושה שאני חסרה שמות תואר מספקים.....אבל באמת היה.....נו, מקסים!)
ומכיוון שהיה זה סוף שבוע ארוך-וכאן המקום להודות לקולומבוס שגילה את קוסטה ריקה , על שהעניק לנו ברוב חסדו יום חופש נוסף כחגיגת יום הגילוי-תודה קריסטופר-אתה בסדר!
ניצלנו את העניין ונסענו שעה קלה לפארק לאומי קאררה...מההר הגבוה אל הג'ונגל הטרופי....ומזג האויר בהתאם-חם ולח...צמד מילים שלרוב היה מתבטא בהתקף חרדה אצלי בארץ...בביתנו נטול המזגן....איכשהוא פה זה מתקבל בברכה....מה אכפת חם ולח אם יש ירוק ופרפרים?
עוצרים רגע לקנות איזה אננס שהבנות טורפות ולצפות באיזה תנין או ...המון תנינים והופ....נכנסים לטיול שבת בג'ונגל.אח....איזה יופי....ממש כמו בארץ! במרחק נסיעה אל דלית אל כרמל (וחלילה לי מלהפחית בערכו של ההר הכי יפה מבחינתי בעולם-הכרמל)מגיעים אל ארץ נידחת וירוקה ירוקה....
מדהים מה שהצבע הזה עושה לנשמה....מזור לפצע....טוב כמעט כמו פלסטר קעקוע נסיכות.....כמעט.
מתוך ההבנה שזה מה שיציל אותנו פה ....נשארנו נחושים לצלוח את השבוע הקצרצר ושוב שעטנו למרחבים. בינתיים התנסיתי בנהיגה (פחד אלוהים!) ובביקור בבית של ישראלים שעובדים בשגרירות (אין כמו כוס קפה בוץ נחל'ה לרפא כאבים שבלב)...
בשבת הזו (כן זו שמסתיימת לה ברגעים אלו ממש) החלטנו על כיוון משולב.
למי מכם שלא מעודכן:
יש באזור סאן חוזה (העיר בה אנו גרים ובה זולי עובד) הרבה בתי ספר בינ"ל....אבל יש גן אנתרופוסופי במרחק של כ 60 ק"מ מכאן (שזה שווה ערך לשעתיים נסיעה-כמו הפקק בזרזיר....כמעט)
מכיוון שהעדיפות היא לאדון רודולף שטיינר (השלמות למתעניינים בנושא בעתיד) יצרנו קשר עוד מהארץ עם מקימי הבי"ס. הם גרים בחווה באזור טוריאלבה, האשה מהאיטי והאדון מגרמניה (כיאה לאנתרופוסוף מצוי).זולי כבר ביקר אצלהם פעמיים בעבר והנה בא הרגע להפגש ולראות את בית הספר/גן. קבענו ביקור עם הגננת ושהיה של לילה באוהל בחווה של הזוג המדובר.
המקום יפה מאד , אבל מה שבאמת ריגש היה לראות את הבנות נכנסות לגן...ופתאום המבט שלהן משתנה....הגענו למקום שנראה לנו מוכר....גן תלתן מציפורי רק עם נוף. לקח בערך 30 שניות ומעין ניגשה אל סלסלת הבובות והתחילה לסדר להן מיטות....טליה בעקבותיה. בלי מילה אחת בספרדית הן פשוט פתחו לעצמן את הדלת חזרה למוכר והידוע....כמה בטחון נתן להן העבר שלהן-הן זיהו את העולם שלהן ולא היה משנה שזה בקצה השני של הגלובוס, הן היו בבית. אני לא יודעת אם אפשר להעביר עד כמה זה ריגש אותי....לראות אותן ככה. ישבנו שם זולי ואני ופשוט ראינו את הבנות המתוקות האלו עושות את מה שלנו כבר כמעט בלתי אפשרי...בונות גשר , יוצרות את המציאות החדשה שלהן.
כשיצאנו לחצר (כר עשב שגובל ביער...) כבר נכנסה הביישנות...אבל עבר.
יאללה ממשיכים. נוסעים בדרך הררית-שוב מתקרר...מטפסים אל החווה. אין מילים, טוב שיש תמונות.
התעוררנו עם הציפורים והצטרפנו לחליבת בוקר שכללה הליכה בהמון בוץ (בנוסף למיליוני הפרסומות לקוטלי חיידקים ומטהרי אויר יש כאן אינספור פרסומות למסירי כתמים-חן חן לטלוויזיה-מי אמר שזה מזיק??!!!??!)
עם העובד המקומי שלמותניו מאצ'טה קשורה בחבל וקראנו לפרות והעגלים מהמרעה....חיכינו וחיכינו והמבט של מעין כשמתוך הסבך שמעו "מווו" היה שווה הכל!
המשכנו בדרך ועלינו עוד ועוד אל העננים....נסענו אל מסעדה באלוהים יודע איזה גובה....ונחנו קצת...היה....מקסים? כן, מקסים.
והנה מחר מתחיל לו עוד שבוע...ןמביא אתו פחדים ושאלות....איפה נגור? הגן היה מקסים אבל בכל זאת היה חסר בו הרבה...קשה לנו אחרי שנתיים בגן שכל כך אהבנו....ואם נשאר בעיר?איפה? אפשר בכלל? לא מתים מזה?
ובינתיים מחר זולי נוסע לחו"ל (חו"ל מחו"ל...מצחיק ...לא.) ואיך שורדים את אמצעי השבוע בינתיים?
האם לנצח נמשיך לנסות להרוג זו את זה בתהליך?
המתח בעיצומו.....
אוהבת אתכם
נשיקות...ותזהרו...
זה ג'ונגל שם בחוץ!
