איך קרה שיצא טוב מכל העניין הזה?......

הנה אני שוב....מוצאת את עצמי מנסה להתמיר חיים למילים...אלכימיה בהתגלמותה, אם זה מצליח...אם לא...ליהוג מעמיס ומטריד...אשתדל לאלכים ולא ללהג.
החיים כאן מזמנים לנו כמשפחה אינספור הזדמנויות לבדוק את גבולות היכולת שלנו...אם בהתחלה היה מדובר בקשיי הסתגלות תלויי תרבות והרגלים, הגענו לשלב האתגרים הבלתי צפויים.
המעבר מהעיר המסוגרת והמגבילה והכל כך חומרנית היה מעין מעבר מרפא, הרגשנו כמעט באופן מיידי שהגענו הביתה...האידיליה לא הסכימה להשאר לזמן ארוך. אבל הנה תמונה קטנה של ההרגשה...קוטפים פטל בגינה של חברה מהגן...

במהלך שבועיים בהם בן זוגי נסע לארץ (ובהם גם הצלחנו לריב על כל דבר אפשרי ...אפילו על שיניים נושרות! יש להודות שאנחנו יצירתיים במיוחד בתחום...ויעיד על כך חשבון הטלפון) אקזוטית ורחוקה (מטעמי עבודה כמובן) מקום קטן ומקסים בשם ישראל, החליטו קבוצת פרחחים (לשון נקייה במיוחד אם יורשה לי לציין) להתלבש עלי. הטרדות חוזרות ונשנות במהלך הלילה והערב של קבוצת גברים מאזור לימון (בחלק הקאריבי) ניסתה ללא יאוש ובהתמדה ראויה לציון להכנס אלי הביתה ולחמוד חפצים. לשמחתי היינו מוקפים בחברים מקומיים שבכל פעם הגיעו בזריזות מופלאה חמושים במצ'טה והבריחו את הפוחזים. אפילו הגדלתי לעשות ושכרתי את שרותיו של שומר לילה: איש יקר וביישן עם מצ'טה משל עצמו שישב על כסא מחוץ לדלת שלי ושמר עלינו.זה עבד? לא ממש...באחד הלילות הוא פגש 5 גברים מסתובבים סביב הבית. 
המפגש האחרון היה לפני שהשומר הגיע למשמרת...שש בערב והנה שוב אני רואה אותם פורצים את הגדר...נשברתי.
תוך כדי בכי סגרתי חלונות והתקשרתי לחקלאי התורן שיבוא להושיע...בספרדית שבורה ודמעות. והתחלתי לארוז תיק. המשטרה גם הגיעה...אחרי שעה...
ארזתי שתי בנות מפוחדות, דרכונים וכסף מזומן. החבר עזר להחביא את הדברים באוטו מכיוון שבכל זאת מדובר בנסיעת לילה של שעתיים בהרים. יצאתי לדרך לכיוון עיר הבירה, אל בית של חברים...מפלט.
לא חזרתי שוב.
אחרי חיפוש מתיש ועשרה ימי מלון - שסיפקו מנוחה וצחוקים רבים...מי חשב שכובעי רחצה יהוו סוג של התמכרות אצל הילדות???

ובכלל ניסינו ודי הצלחנו להנות מהעניין...

עברנו לבית חדש...שוב בשכונה שמורה וחמושה, עם גדר גבוהה בפרברי הבירה...וטוב לנו.
זולי קורא לזה עקומת הלמידה שלי...לפעמים צריך לעשות סיבוב שלם (או שמונים) בכדי לחזור לנקודת ההתחלה כאדם שונה...ומוקיר תודה.
והנה הקטנות האלו שמנסות (לא מצליח תמיד וזה מובן) להנות מהעניין..

שוב ארגזים

שוב פורקים חיים

שוב מנקים

מסתגלים

מחפשים גן

מתגעגעים הביתה

שוב זולי נסע.

ממשיכים? 

ברור

הוויתור על גן וולדורף היתה כמעט בלתי נתפסת ובלתי הגיונית...נשקלה האפשרות לחינוך ביתי (אחרי שכל פעם שהמחשבה עלתה בי חטפתי מיני התקף חרדה ...זה ירד מהפרק-לא בריא לאף גורם במשוואה הזו)

ולפתע פתאום...כמו שדברים טובים תמיד מופיעים להם..צץ לו גן.

גן מתוק ויפה, עם גננות חכמות ומקסימות וגינה ע נ ק י ת ...בכדי להתחמק מלימודי מתמטיקה וחברים מן הסוג הוחלט על 3 ימי גן בשבוע ויומיים של שלווה..

הכניסה לגן היתה נטולת עניינים (כמעט) והן הולכות בשמחה (לרוב) ונראה מה יוליד יום....הייתי שמה תמונה שלהן מהיום הראשון בגן אבל שלוש תמונות שכאלו בחצי שנה נראה (אפילו) לי קמעה פולני מדי.

ואז הגיעו עניינים שמחים..כמו פורים! חיש מהר נתפרו תחפושות על פי בקשת הגראציות: מלכת הוורדים הלבנים (גראציה בכורה) ודבורה עוקצת (גראציה ג'וניור)...מעניין , בגיל שלוש גם מעין ביקשה להיות דבורה...בהבדל אחד: דבורה שעושה דבש...מרמז באופן מוחלט על ההבדל המהותי בין שתיהן...אחת עמלה ואחת עם עוקץ...

והנה התוצאות של החג השמח ביותר בשושן הבירה והמתיש ביותר בשאר המחוזות.

ולמען התופרות: הרעיון והגיזרה למלכת הוורדים מכאן:תפירת תחפושת גיזרה מצויינת והדרכה נעימה לעין ובכלל ידידותית למשתמש.

לאחר סיום התקפת הסוכרים הפורימית נאלצנו (אוי ....כמה חבל) שוב לצאת את גבולות המדינה אל ארצות נכר עוינות....ענייני אשרת שהות. למי מכם שעוקב, בפעם הקודמת זה לא הלך כל כך טוב...יותר נכון היה...זוועה.

אז הפעם חיפשתי ללא עזרת גורמים חיצוניים מקום מתאים ומצאתי את גן העדן הזה.כמה פחדנו שהתמונות המצויינות שנבחרו בקפידה לאתר שלהם הן...לא אמיתיות...

טעינו...הן אמיתיות.

אז נסענו כחמש שעות לגבול הפנמזי (פנמה פנמה!) לשם חסכון בכרטיסי טיסה ואז חצינו גשר ארוך ארוך ארוך ברגל והגענו לגבול שקצת הזכיר את המעבר לסיני בימים יפים של פעם.

ואז מונית (גם סיני סטייל כולל כישורי הנהיגה והעדר חגורות בטיחות) והופ עלינו על מונית מים...היה פסטורלי...עד שהוא שם גז....אל אלוהי הבריאה...זה היה מאד מהיר וכלל מעין תחרות בין 2 סירות...זה עלול היה להיות משעשע אלמלא הילדות...אני בחרדתי הידועה רק ישבתי ורקמתי סצינות זוועה מדממות....

מסתבר שאני היחידה שלא נהנתה מזה...

נגמר בסדר למרות התחזית שלי. והופ הנה עוד מונית מים הפעם נעימה יותר ואיטית יותר...שוב כארבעים דקות בנוף שלא יתואר...ואז הגענו...לגן עדן.

התמונות (הלא מעטות ) תספרנה לכם את סיפור המקום...אם תשימו לב תראו שהיה....טוב אני אשתוק , הנה 

הדרך

ים כחול....

"לפעמים צוחקת ככה סתם, היא פשוט כזו...מעין של הים"

השביל שמוביל אל החדר

הבית שלנו לשלושת הימים הבאים....קשה

זה חינוך!

הילדה...העיניים והכילה

כן...היא מנסה לחטט לי באף...יש לה עניין עם זה מינקות

גלישת חול טליה סטייל...ככה יותר עדיף

לדוד דני ביראה ובאהבה

כוכב ים? חתול ים? יש הכל...

ארוחת ערב לילדים...שעה לפנינו...ואז הם פורשים להן מזרן וכשהן ישנות כל שאר האורחים מתכנסים ...לא מדהים?

רק מחזיקה...למרות שנראה שהיא אחרי כמה כאלו

הוסף כיתוב

חזרה בבוקס דל טורו...גם גן עדן מעייף

אני מבטיחה עוד תמונות שצולמו על ידי חבר והן פי שמונים יותר מדהימות...אם זה בכלל אפשרי

ועכשיו? חזרנו לשיגרה , מחכים לביקור עבודה מהארץ שמרגש כמעט כמו משפחה...ממשיכה לחיות קצת פה וקצת במחשב עם החברים שלי שהפכו מבשר ודם למקלדות עסוקות...ולכאלו שנולדו לי מחדש אל חיי הפייסבוק ומצליחים להכניס עוד קצת צחוק ליומיום (עודד ענת ויעלי....נראה לי התמכרתי אליכם...)

מחכים לפסח שיחגג בחוף הפאסיפי...

ופתאום אין המון תלונות...איך קרה שמעניין כל כך לא נעים ומאד מפחיד יצא טוב?

שיהיה ברור...מתגעגעת עד אימה לשיחה טובה על כוס קפה...אבל משלימה עם העניין ...נו טוב, לפעמים.

קורה....במשפחות הכי טובות

ים של אהבה

ושיר ...איך אפשר בלי