ובכן
לאור זאת שלא כתבתי חודשיים....אני אפילו לא אנסה להציף בכל האינפורמציה הזניחה של חיי היומיום הנדושים....או שכן.
בשל אילוצי מאותגרות טכנית אשאיר את כל התמונות לסופה של הרשומה הזו-תאלצו לחבר משפטים לארועים מצולמים...מי אמר שהחיים קלים?
אני יושבת עכשיו על הרצפה..הדי קרירה בבית חדש ויפה עד מאד, ששוכן בלב ליבו של מיני ג'ונגל ...זהו, עברנו מהעיר. מה שמדהים בכל העניין הוא שתוך שעתיים התחלנו להרגיש יותר טוב. עיר הבירה - סן חוזה , שהיתה ביתנו בשלושת החודשים האלו לא ממש הצליחה למלא אחר פונקציית ה"בית". לא היה שם כל כך רע , אבל בהחלט לא היה שם טוב. מין מקום שכזה שהצליח להעלות את כל הרקבונות האינטרפסיכיים ולהציף את היומיום בהרבה....איך נאמר בעדינות....חרא.
הדברים שלנו שנשלחו מישראל סוף סוף הגיעו...ואתם עוד 5 ארגזים שנשלחו בטעות, לא טעות שלנו כמובן אבל לך תמצא מי שיקח אחריות על כמויות הסוודרים ובגדי התינוקות שבאו....ולאחסן סוודרים במדינה טרופית????כשבקושי מצליחים להשתלט על העובש והרטיבות שאוכלת כל סנטימטר מחפצינו ומגופנו. אבל בהחלט שמחנו לפגוש שוב, והיתה זו פגישה מרגשת, עד מה שאפשר לקרוא למין איחוד משפחות שכזה עם...חפצים, הבנות שמחו בצעצועים שלהן , אני שמחתי בכמה בגדים (לא, לא בסוודרים) ובכלי המטבח...כמה עקרת בית מצדי-איזה פחד!!!
ואז הגיעו עוד סופי שבוע עם טיולים וספונג'ה (אויש...באמת מאד עקרת בית...אמא'לה!!!) התקרב לו חג כל החגים, חנוכת המולד.
כיאה לבית מעורב דתית או מסורתית או מה שלא תהיה ההגדרה, פצחנו בהכנת קישוטי עץ.הקישוטים נתפרו ונאפו והושחלו ונתלו (קצת מרתה סטיוארט לא? שזה ממש אבל ממש עקרת בית...כבר ציינתי)...והנה מגיעה שלב ההמתנה.
הבנות התמימות (בעידוד ההורים כמובן) בטוחות שמגיע גמד/מלאך/פייה להביא להן מתנה...הנסיונות להיות קצת פחות חומריים ממה שהלך מסביב היו קשים!!!! התחילה מין תחושת פאניקה במתחמי הקניות...וזה רק התגבר מיום ליום-ולכי תתחמקי ממקומות שכאלו כשזו הנחמה היחידה בעיר הלא נעימה הזו!!!!
וכך...בערבו של חג...או נכון יותר בלילו של חג-כי הבנות פשוט סרבו ללכת לישון, הן רצו לראות איך הגמד/מלאך/פייה/הממציא של דמויות דיסני עלי אדמות/איש מכירות של קוקה קולה יגיע לתת להן את המתנה. ו"אמא, את בטוחה שהוא יודע שאנחנו לא בציפורי?" כן. "איך את יודעת?" אני יודעת ."אבל איך???" אני יודעת! לכי לישון כבר!!!!!"אבל אמא..." למיטה ע כ ש י ו !!!!!!!! העיקר השלווה ורוח החג...עלאק. יסלחו לי במועצת חג המולד, אני הצד שהלשין על זה שבגללו חוגגים, אני לא חייבת לשתף פעולה.
בקיצור...זולי ואנוכי כמו שני הורים שפוטים אך אופטימיים מקשטים את העץ בנצנצים...ואת הבית הקטן גם בנצנצים ("תגיד...איך ננקה את כל הפאקינג נצנצים האלו???" ) ושמנו נעלי בלט (כמו שמעין ביקשה בציור/ מכתב שכתבה לגמד/סוכן סמוי של תאגיד מפורסם....מזל שכיוונו נכון וזה מה שקנינו מראש...האמת, קשה לפספס בגיל חמש-ורוד ובלט לרוב עובד)
אבל בבוקר (מוקדם מאד יש לציין) היה שווה הכל (אפילו נקיון עתידי של נצנצים), ההשתאות וההפתעה וההקלה של הבנות כשראו את העץ, והתדהמה של טליה מהנצנצים...מתוקות, באמת מתוקות.
עוד ביקור בפארק עם נחשים ועכבישים-איכס ועוד פעילויות חופש למניהן-שכחתי לציין ששוב התחיל החופש הגדול, בפעם השלישית השנה!!!!! חיזוקים יתקבלו בברכה, אין בושה בלפרגן לחברה אמיצה שעוברת 3 חופשים גדולים בשנה...קצת בריכה , קצת טיפולי פדיקור משפחתיים בדלי של הספונג'ה והנה אנחנו עפים לנו לחופשה בת 4 ימים בפנמה...איזה כיף!!!!! לא.
כנראה שכשאתה מרגיש.....לא ממש טוב (ראו מילה הולמת יותר בפתחו של הבלוג) העולם מחזיר לך מראה בדמותה של אצבע משולשת ענקית. בשל מעמדנו המאד זמני ולא יציב כאן (חלק מאתגרי השהות פה) אנחנו צריכים כל 3 חודשים לצאת את גבולות המדינה למשך 72 שעות.למזלנו זו לא ישראל ואנו גובלים במקומות מצויינים (אני יודעת שגם ביירות היתה פעם פאריז של המזרח התיכון...אבל כבר לא.) אז הוחלט על נסיעה לחוף בפנמה בסגנון הידוע לשמצה (רק אצל אלו שהם נטולי ילדים יש לאמר) "הכל כלול".הטיסות אורגנו והנה אנו יוצאים לדרך. שעה טיסה - מעין התאכזבה עד דמעות שאין טלוויזיות קטנות במטוס...ובשדה התעטופה מחכה לנו רכב שהרשים מאד (את זולי) ויוצאים לדרך לנסיעה של שעתיים. כמובן שבקשתנו (ביקשנו ובדקנו ואישרנו כשמונה פעמים) לכסאות בטיחות לילדות הביאה להתעלמות מוחלטת...והן נרדמו שרועות עלי... התפללתי לנסיעה בטוחה. חצינו לנו את תעלת פנמה, ופנמה סיטי שהייתה מאד מרשימה (לא קשה אחרי סן חוזה שזו עיר רק ב"כאילו") והגענו עייפים אך אופטימיים אל החוף. הנהג נסע לדרכו ואז הסתבר שסוכנות הנסיעות (נביילס)לא העבירו את הכסף (ש ש ו ל ם כחודש לפני כן!!!!) אל המלון. המשמעות? אין מקום. המשמעות האמיתית???? אין לנו איפה לישון ואנחנו באמצע שום מקום, נטולי רכב ועמוסי ילדות שרואות בריכה וים ואסור להן לגשת....מהמם.
בסופו שלל דבר עברנו 3 מלונות בארבעת ימי החופשה והתנסינו בתופעה מוזרה ביותר.
לא משנה מה הזמנו לאכול...קיבלנו צ'יפס.
בחיי שניסינו.
בהתחשב בכך ששבוע לפני הנסיעה פצחתי בדיאטה (בכדי שאוכל ללבוש את הבגדים שהגיעו מהארץ) המצב היה מאתגר. לראשונה בחיי התנסיתי בהתמוטטות עצבים מול מלצר. "אבל הזמנתי פירות..."
"פירות?" בחיוך זדוני
"פירות..."הדמעות עולות
"אם את רוצה אפשר להביא לך פירות....."במבט של-מאיפה נפלה עלי המעצבנת הזו שחושבת שקערת פירות תציל אותה מעצמה!!??!!.
ותוך 20-30 דקות הגיעו...לא, לא הפירות, הצ'יפס כמובן.
שקלנו לעשות נמעין תחרות, מי מזמין יותר מנות שאינן צ'יפס ומקבל צ'יפס-אבל זה דרש כוחות נפש שכבר לא היו לי.
כל זמן ה"חופשה" רק רציתי שגיסתי היקרה תהיה אתי. למי שלא מכיר, גיסתי (סליחה על החשיפה גיסה יקרה)היא האשה שמצליחה לקבל שרות ראוי , אין לה שמץ של מעצור או בושה לדרוש את שמגיע לה. כמה רציתי אותה איתנו שם!!!!!!!!!!!!היא היתה מראה להם מה זה!!! אני רק ישבתי בשקט ובכיתי לתוך צלחת הצ'יפס שלי.
ואז הגיע הרגע הנפלא של לשוב הביתה בשביל לארוז את עצמנו לקראת מעבר הדירה.
עכשיו אני כאן, בדואית של העולם...לא מפסיקה לזוז. אבא שלי אמר לי פעם, שהוא מזמן הבין שלא כדאי לי להתחתן עם רופא אלא עם בעל חברת הובלות...ידע מה הוא אומר האיש.
והנה אני פה על הרצפה, מכיוון שאין שולחן...ואין מיטות ...אבל שמחה.
בבוקר אפשר לראות - קצת מקרוב מדי לטעמי החרדתי, את הר הגעש טוריאלבה מעשן לו להנאתו.
המקום יפה כל כך, אפשר ללכת ברחובות העיר הסמוכה ברגל (הבית ממוקם בהרים) ויש מין פשטות שכזו...וההרגשה שהנה, הנה הגענו לקוסטה ריקה.
החופש הגדול נגמר עוד 3 שבועות, הבנתי שהיום ט"ו בשבט ושלא ידעתי...דברים טובים בפתח...הבנות בקייטנה (אתי כמובן) של הגן האנתרופוסופי (שבגללו עברנו לכאן)....
עוד עיר , עוד מעבר...
הנוף משתנה .....ואני?
כנראה שלא
אהבה רבה
ושיר...אחרי התמונות
לאור זאת שלא כתבתי חודשיים....אני אפילו לא אנסה להציף בכל האינפורמציה הזניחה של חיי היומיום הנדושים....או שכן.
בשל אילוצי מאותגרות טכנית אשאיר את כל התמונות לסופה של הרשומה הזו-תאלצו לחבר משפטים לארועים מצולמים...מי אמר שהחיים קלים?
אני יושבת עכשיו על הרצפה..הדי קרירה בבית חדש ויפה עד מאד, ששוכן בלב ליבו של מיני ג'ונגל ...זהו, עברנו מהעיר. מה שמדהים בכל העניין הוא שתוך שעתיים התחלנו להרגיש יותר טוב. עיר הבירה - סן חוזה , שהיתה ביתנו בשלושת החודשים האלו לא ממש הצליחה למלא אחר פונקציית ה"בית". לא היה שם כל כך רע , אבל בהחלט לא היה שם טוב. מין מקום שכזה שהצליח להעלות את כל הרקבונות האינטרפסיכיים ולהציף את היומיום בהרבה....איך נאמר בעדינות....חרא.
הדברים שלנו שנשלחו מישראל סוף סוף הגיעו...ואתם עוד 5 ארגזים שנשלחו בטעות, לא טעות שלנו כמובן אבל לך תמצא מי שיקח אחריות על כמויות הסוודרים ובגדי התינוקות שבאו....ולאחסן סוודרים במדינה טרופית????כשבקושי מצליחים להשתלט על העובש והרטיבות שאוכלת כל סנטימטר מחפצינו ומגופנו. אבל בהחלט שמחנו לפגוש שוב, והיתה זו פגישה מרגשת, עד מה שאפשר לקרוא למין איחוד משפחות שכזה עם...חפצים, הבנות שמחו בצעצועים שלהן , אני שמחתי בכמה בגדים (לא, לא בסוודרים) ובכלי המטבח...כמה עקרת בית מצדי-איזה פחד!!!
ואז הגיעו עוד סופי שבוע עם טיולים וספונג'ה (אויש...באמת מאד עקרת בית...אמא'לה!!!) התקרב לו חג כל החגים, חנוכת המולד.
כיאה לבית מעורב דתית או מסורתית או מה שלא תהיה ההגדרה, פצחנו בהכנת קישוטי עץ.הקישוטים נתפרו ונאפו והושחלו ונתלו (קצת מרתה סטיוארט לא? שזה ממש אבל ממש עקרת בית...כבר ציינתי)...והנה מגיעה שלב ההמתנה.
הבנות התמימות (בעידוד ההורים כמובן) בטוחות שמגיע גמד/מלאך/פייה להביא להן מתנה...הנסיונות להיות קצת פחות חומריים ממה שהלך מסביב היו קשים!!!! התחילה מין תחושת פאניקה במתחמי הקניות...וזה רק התגבר מיום ליום-ולכי תתחמקי ממקומות שכאלו כשזו הנחמה היחידה בעיר הלא נעימה הזו!!!!
וכך...בערבו של חג...או נכון יותר בלילו של חג-כי הבנות פשוט סרבו ללכת לישון, הן רצו לראות איך הגמד/מלאך/פייה/הממציא של דמויות דיסני עלי אדמות/איש מכירות של קוקה קולה יגיע לתת להן את המתנה. ו"אמא, את בטוחה שהוא יודע שאנחנו לא בציפורי?" כן. "איך את יודעת?" אני יודעת ."אבל איך???" אני יודעת! לכי לישון כבר!!!!!"אבל אמא..." למיטה ע כ ש י ו !!!!!!!! העיקר השלווה ורוח החג...עלאק. יסלחו לי במועצת חג המולד, אני הצד שהלשין על זה שבגללו חוגגים, אני לא חייבת לשתף פעולה.
בקיצור...זולי ואנוכי כמו שני הורים שפוטים אך אופטימיים מקשטים את העץ בנצנצים...ואת הבית הקטן גם בנצנצים ("תגיד...איך ננקה את כל הפאקינג נצנצים האלו???" ) ושמנו נעלי בלט (כמו שמעין ביקשה בציור/ מכתב שכתבה לגמד/סוכן סמוי של תאגיד מפורסם....מזל שכיוונו נכון וזה מה שקנינו מראש...האמת, קשה לפספס בגיל חמש-ורוד ובלט לרוב עובד)
אבל בבוקר (מוקדם מאד יש לציין) היה שווה הכל (אפילו נקיון עתידי של נצנצים), ההשתאות וההפתעה וההקלה של הבנות כשראו את העץ, והתדהמה של טליה מהנצנצים...מתוקות, באמת מתוקות.
עוד ביקור בפארק עם נחשים ועכבישים-איכס ועוד פעילויות חופש למניהן-שכחתי לציין ששוב התחיל החופש הגדול, בפעם השלישית השנה!!!!! חיזוקים יתקבלו בברכה, אין בושה בלפרגן לחברה אמיצה שעוברת 3 חופשים גדולים בשנה...קצת בריכה , קצת טיפולי פדיקור משפחתיים בדלי של הספונג'ה והנה אנחנו עפים לנו לחופשה בת 4 ימים בפנמה...איזה כיף!!!!! לא.
כנראה שכשאתה מרגיש.....לא ממש טוב (ראו מילה הולמת יותר בפתחו של הבלוג) העולם מחזיר לך מראה בדמותה של אצבע משולשת ענקית. בשל מעמדנו המאד זמני ולא יציב כאן (חלק מאתגרי השהות פה) אנחנו צריכים כל 3 חודשים לצאת את גבולות המדינה למשך 72 שעות.למזלנו זו לא ישראל ואנו גובלים במקומות מצויינים (אני יודעת שגם ביירות היתה פעם פאריז של המזרח התיכון...אבל כבר לא.) אז הוחלט על נסיעה לחוף בפנמה בסגנון הידוע לשמצה (רק אצל אלו שהם נטולי ילדים יש לאמר) "הכל כלול".הטיסות אורגנו והנה אנו יוצאים לדרך. שעה טיסה - מעין התאכזבה עד דמעות שאין טלוויזיות קטנות במטוס...ובשדה התעטופה מחכה לנו רכב שהרשים מאד (את זולי) ויוצאים לדרך לנסיעה של שעתיים. כמובן שבקשתנו (ביקשנו ובדקנו ואישרנו כשמונה פעמים) לכסאות בטיחות לילדות הביאה להתעלמות מוחלטת...והן נרדמו שרועות עלי... התפללתי לנסיעה בטוחה. חצינו לנו את תעלת פנמה, ופנמה סיטי שהייתה מאד מרשימה (לא קשה אחרי סן חוזה שזו עיר רק ב"כאילו") והגענו עייפים אך אופטימיים אל החוף. הנהג נסע לדרכו ואז הסתבר שסוכנות הנסיעות (נביילס)לא העבירו את הכסף (ש ש ו ל ם כחודש לפני כן!!!!) אל המלון. המשמעות? אין מקום. המשמעות האמיתית???? אין לנו איפה לישון ואנחנו באמצע שום מקום, נטולי רכב ועמוסי ילדות שרואות בריכה וים ואסור להן לגשת....מהמם.
בסופו שלל דבר עברנו 3 מלונות בארבעת ימי החופשה והתנסינו בתופעה מוזרה ביותר.
לא משנה מה הזמנו לאכול...קיבלנו צ'יפס.
בחיי שניסינו.
בהתחשב בכך ששבוע לפני הנסיעה פצחתי בדיאטה (בכדי שאוכל ללבוש את הבגדים שהגיעו מהארץ) המצב היה מאתגר. לראשונה בחיי התנסיתי בהתמוטטות עצבים מול מלצר. "אבל הזמנתי פירות..."
"פירות?" בחיוך זדוני
"פירות..."הדמעות עולות
"אם את רוצה אפשר להביא לך פירות....."במבט של-מאיפה נפלה עלי המעצבנת הזו שחושבת שקערת פירות תציל אותה מעצמה!!??!!.
ותוך 20-30 דקות הגיעו...לא, לא הפירות, הצ'יפס כמובן.
שקלנו לעשות נמעין תחרות, מי מזמין יותר מנות שאינן צ'יפס ומקבל צ'יפס-אבל זה דרש כוחות נפש שכבר לא היו לי.
כל זמן ה"חופשה" רק רציתי שגיסתי היקרה תהיה אתי. למי שלא מכיר, גיסתי (סליחה על החשיפה גיסה יקרה)היא האשה שמצליחה לקבל שרות ראוי , אין לה שמץ של מעצור או בושה לדרוש את שמגיע לה. כמה רציתי אותה איתנו שם!!!!!!!!!!!!היא היתה מראה להם מה זה!!! אני רק ישבתי בשקט ובכיתי לתוך צלחת הצ'יפס שלי.
ואז הגיע הרגע הנפלא של לשוב הביתה בשביל לארוז את עצמנו לקראת מעבר הדירה.
עכשיו אני כאן, בדואית של העולם...לא מפסיקה לזוז. אבא שלי אמר לי פעם, שהוא מזמן הבין שלא כדאי לי להתחתן עם רופא אלא עם בעל חברת הובלות...ידע מה הוא אומר האיש.
והנה אני פה על הרצפה, מכיוון שאין שולחן...ואין מיטות ...אבל שמחה.
בבוקר אפשר לראות - קצת מקרוב מדי לטעמי החרדתי, את הר הגעש טוריאלבה מעשן לו להנאתו.
המקום יפה כל כך, אפשר ללכת ברחובות העיר הסמוכה ברגל (הבית ממוקם בהרים) ויש מין פשטות שכזו...וההרגשה שהנה, הנה הגענו לקוסטה ריקה.
החופש הגדול נגמר עוד 3 שבועות, הבנתי שהיום ט"ו בשבט ושלא ידעתי...דברים טובים בפתח...הבנות בקייטנה (אתי כמובן) של הגן האנתרופוסופי (שבגללו עברנו לכאן)....
עוד עיר , עוד מעבר...
הנוף משתנה .....ואני?
כנראה שלא
אהבה רבה
ושיר...אחרי התמונות
 |
