סדר כרונולוגי ממני והלאה הפעם...קחו לכם את מאי-יוני יולי ואתם בסיידר.
איך החיים יכולים ככה לתת את ההפתעות שלהם....בקטנה, כפי שנאמר.
תמיד שנאתי לרוץ. הייתי מאד גרועה בזה...בבי"ס אהוד שבכרמל היו את הימים ששנאתי כל כך...המורה אמנון לוקח אותנו החוצה (מתחת לבית של דנה זייגר) מסמן קו בגיר ומתחיל להזניק. מילא בריצת 60 , ההשפלה היא קצרה, אבל בריצה (שמזמן הדחקתי את המרחק המדוייק שלה-לשם העניין הבה נקרא לה : ריצת גנץ) הארוכה, שבה צריך להקיף את גן השעשועים(והמכולת של גנץ שחבקה בתוכה חוויות קסומות בצורת מסטיק עגול ושוקו בשקית) בריצה הזו....סבלתי באמת. אפילו לא טרחתי לעשות את קיצור הרמאות אלא פשוט הלכתי...אני (ילדה צנומה ולא ממש מקובלת) ושאר בני הקטגוריה שלי- כי הרי ידוע שמי שרץ לאט....בנוסף לעוד כמה פרמטרים קשוחים הנקבעים בחוקי הילדות....אין לו ממש סיכוי לקבל אהדה.
וככה זה המשיך. ריצת גנץ נגררה אתי לאורך השנים. לא עזר שהייתי בנבחרת האתלטיקה (קפיצה לגובה- אין צורך ממש לרוץ)...לא עזר קורס מדריכות חי"ר (שבו בכלל הייתי בתוך קפסולה השרדותית....זוועה)...לא עזר כלום, אני ידעתי שאני לא רצה.
ובכן.
מסתבר שכשהחיים מלאים בעניינים....וסף העצבים/תסכול/צמאון מרקיעי שחקים- גם צב יכול לרוץ.
עובדה.
אמנם לרוץ לאט- אבל בהחלט לרוץ.
כך שכרגע , בעזרת השראה מחבר שכבר ציינתי בעל בלוג משובח , ובעזרת תכנית אימונים ומעצם כך שנרשמתי למירוץ באוקטובר, נוצר מצב שאני רצה 3 פעמים בשבוע....והכי בעיה...
אני נהנית! דיווחים בעתיד.
ולמה שפולניה דור שביעי לנצר פולין תסבול לבד?
בן זוגי (האמיץ יש לציין) תמיד רץ- או ככה לפחות סיפרו לי. מאז שידע ללכת כבר היה על מגלשי סקי, רץ למרחקים, ואפילו ניווט את דרכו תוך כדי....לכולנו יש ממה לברוח!
מאז שאנחנו מכירים, לא ראיתי אותו רץ....אפילו לא קצת....גורנישט, מה שלא עצר את התפיסה ש"הוא יודע לרוץ!"
ככה זה עם תגיות עצמיות...אם אתה אומר לעצמך שאתה רץ, אתה רץ! מסתבר.
החלטתי לאתגר את העניין. בבוקרו של מירוץ מיועד שנערך מטעם חדר הכושר (אמא תכירי-החבר החדש שלי..) הוחלט שזולי יוצא לרוץ. הוחלט על הכנה נפשית...ואני תמיד אשמח לעזור, אז רבנו...וצעקתי כתרנגות שחוטה (ככה זה אצל המקצוענים, מה לא ידעתם?) קראנו מיילים מעו"ד שלנו (כדי להכניס עוד מוטיבציה ולעזור בפירוק חומצת חלב...) זרקנו את עצמנו לאוטו וטסנו, זולי ירד מהאוטו , אני והבנות המשכנו בתמיכה וחיפשנו חניה. הספקתי לראות אותו חולף לידנו (הגענו בערך 30 שניות לפני הזינוק), בתנועה אוהבת הוא זרק עלי את החולצה שקיבל בהרשמה ונעלם.
הוא לא רץ מטר 7 שנים.
את שלושת הק"מ הראשונים הוא רץ מעצבים עלי ועל עו"ד בארץ...ומשם (מסתבר...ככה זה אצל מי שרץ) זה כבר על אוטומט.
הוא רץ 10 ק"מ.
לא יאמן, ראוי לציון, מעורר התשאות והערכה...בקיצר אני ירוקה מקנאה, אבל חופשי מפרגנת.
והנה ההוכחה- כן הוא זה עם הזקן והבנדנה (לא לכל מי שרץ יש חוש אופנתי, אבל גם אני די בעייתית בתחום כך שכנראה אנחנו לא סתם זוג)
זולי-אתה אלוף ואנחנו מעריצות אותך על היכולת הזו!!!!!
הזינוק
ההמתנה
שובו של אלוף
אז ככה זה...כשיש לך את זה בדם...אני אמשיך להלחם בתפיסה שלי , וזו מלחמה...האמינו לי!
בשבת הקרובה זרקתי עליו יומיים ריצה בג'ונגל עם לינת לילה של כולנו באוהל משודרג...מה, רק שהוא יסבול מלאוץ עשרה ק"מ יום אחרי יום! שלא תגידו שאני לא אשה תומכת...אני רק צריכה להספיק לריב אתו בבוקר לשם הגברת מוטיבציה!
ועכשיו לנושא אחר לגמרי:
מאז שהגענו לארץ ההזויה והיפה הזו יש מספר עניינים זניחים אם כי משקפים שרציתי לציין, פשוט הייתי כל כך עסוקה ב"לקטר" שלא נותר פנאי.
תופעה 1: אזור שדה התעופה הבינ"ל...כשנוסעים לידו רואים משפחות שלמות יושבות ליד הגדר, עם סנדוויצ'ים תרמוס קפה והכל...פה ושם זוג חבוק....סבא סבתא....צמודי גדר ומתבוננים. במה, תשאלו? במטוסים ממריאים ונוחתים.
בסופי שבוע קשה למצוא מקום פנוי...אפילו פתחו שם "סודה" (מסעדה מקומית) שיש בה אפשרות לבהות בשמיים בנוחיות תוך כדי לגימת בירה. לא אכביר במילים, הסיטואציה מדברת בשם עצמה.
תופעה 2: פירות. כאשה הלוקה בחיבה יתירה למנגו/אבוקדו/אננס....הגעתי למקום הנכון. אבל נראה אתכם מוצאים לימון. או מזהים תפוז??? אז ככה: אין לימון, יש ליים-שזה נפלא אבל שונה. ללימון החמוץ קוראים לימון מנדרינה והוא עגול קטן ומכוער, כתום בפנים. ותפוז? תפוז נראה ככה:
אני לא בטוחה שניתן להבחין עד כמה לא מעורר תיאבון העניין הזה...אני אדבוק במנגו.
תופעה 3: כביסה.מכיוון שאין לי מייבש כביסה ומעצם היות המקום גשום ולח במיוחד-איך מייבשים? ובכן!!!! גאונות לשמה מתרחשת לנגד עיני. בכל בית יש מקום עם תקרה גבוהה במיוחד וגג חופף ושקוף כך שיש אור וכניסת אויר. מתקן חבלים וגלגלות מעלה את הכביסה השמימה ובאופן פיזיקלי פשוט-מנצל זרימת חום כלפי מעלה ומייבש! ולא תופס מקום! אנ י חייבת להראות לכם-אני יודעת שיצאתי מה זה עקרת בית שנות החמישים אבל ניחא-יש דברים יותר גרועים:
יופי סיימנו ענייני תופעות! נכון שהיה כיף?
הלאה!
ילדים.
הבנות נהנות בגן הנוכחי שלהן, אפילו חגגו את יום האב (אני הייתי האב מכיוון שזולי כמו אב מודרני שצריך לעבוד קשה היה בעבודה בחו"ל) הילדים התחפשו לחייזרים ושרו שירים והכינו מתנות. אל תשאלו אותי למה לחייזרים-אולי כי בנים (ואבות הם בנים אם אני זוכרת ) אוהבים דינוזאורים חייזרים וספיידרמן? אולי. הנה צרור תמונות מהתרחיש שהיה מוזר אבל מתוק להפליא.
הנה טליה וסנטיאגו אהוב נפש אחותה...
חוצמזה החליטו לצאת לטיול ברכבת...שנוסעת משום מקום לעוד שומקום...אבל היה נעים...גדולים וחכמים ממני כתבו שירים על דרכים לשום מקום...אז שאני אתלונן? חלילה) חלק ניכר מהתמונות מהופך....באמא שלכם...תסלחו לי הפעם
ואז משום מה (קטונתי מלהבין) הוחלט בגן לערוך חתונה. מי הזוג המאושר? ליידי לבן ואדון שחור. כל ילד וילדה נתבקשו להיות ליידי או אדון צבע כלשהו. בחלקנו נפל כתום וורוד. הבקשה היתה להתלבש אלגנטי. אנחנו לא עושים אלגנטי...אנחנו יותר....פחות....בקיצור אנחנו לא.
חוצמזה נתבקשתי לתפור את שמלת הכלה (כלה מקסימה כפי שמיד תראו) והכנו גם שרשראות מחרוזים ופאייטים.
מה עושים?
קונים בדים נוצצים , גוזרים קושרים שמים לק והופ! הנה יש!
מדור בידור ילדים:
לא האמנתי שאגיע לזה אבל הבנות שלי בחוגים.
הן בגן עד 12 והיו עד היום בחוג שחיה פעם בשבוע....הן אלופות המים, דולפינות מקסימות עם המון אהבה טבעית לעניין (מעניין....)ונהנות ומוכשרות...הנה כמה תמונות חלקן ממסיבת סיום חצי שנה.
אבל זה לא הספיק.
מעין...מיום היותה ביצית מופרית מבקשת ללמוד בלט. בגיל צעיר יותר הצלחתי לארגן חוג אוריתמיה אנתרופוסופי ומקסים עם נורית בציפורי....אבל כאן? הרי אנתרופוסופיה היא סוג של נעלם חסר בקוסטה ריקה...מה עושים. נרשמים לבלט...מעין נרשמה=טליה רוצה גם.
אל אלוהי הרודולף שטיינר-שרק יסלחו לי שם באגף בדיקת כוונות...שתיהן בחוג בלט שמורכב מיום בשבוע אקרובטיקה (אני לא מאמינה) ויום בשבוע בלט משולב עם סטפס....כן, סטפס.
אני חייבת להודות שהלימוד מקצועי להחריד ועדין ונפלא במיוחד...ואין דבר יותר מתוק מילדות קטנטנות עם נעלי סטפס!
אז תפרנו תיקים לציוד הריקוד ואני על תקן טקסי וצוות בידור לילדה שממתינה בחוץ. בית של בנות!
ואם כבר בתפירה עסקנו אז יש כמה עניינים...יום ההולדת של מעין מתקרב ואני מכינה לה קופסאת תפירה (קישור להדרכות כשיהיה מוכן) ובינתיים תפרתי כמה שמלות חצאיות, מתנת יומולדת לילדה בגן-תיק עם צבעים, פיג'מות...ואפילו רקמת צלבים והפיכת מכנסיים אהובים וצפופים לחצאית. הנה:
תיק עם צבעים מההדרכה הנפלאה הזו
פיג'מות מהספר הזה
שמלה מבנדנה
חולצה לילדה יפה מהספר הזה
צלבים
חצאית מעולה וקלה לתפירה מההדרכה הזו
מבחן התעופה
ושמלה מחולצה של אבא שנקרעה ונתפרה מחדש מכאן
מדור יומיום:
הבנו באיחור קל...ועם הכניסה לסוג של שגרה שאם נרצה להנות כאן אז חייבים לצאת מהעיר האומללה הזו. אז יצאנו לטיולי שבת להר געש עם לאגונה כחולה בלועו ולחוף הקרוב והיה פשוט נפלא, קר וחם ומדהים: אזהרה-שמתי המון תמונות....שיהיה
הר הגעש אירזו
אח....
אין כמו להשתולל בחצץ וולקני.
חוף הים הקרוב בחאקו...ויש שם שני תוכים אדומים שמתעופפים...פרא של מדינה
וגם הצלחנו להשחיל טיול קטן בשוק העירוני...שימו לב לחוש האופנה הנדיר של הילדה הזו, דובשנית
זולי בתפקיד כיפה אדומה
פיסול סביבתי....די מכוער לא?1
ובכדי להעביר ימים בנועם שלחנו ידינו ביצירות...הכנו מכבש לייבוש פרחים ביתי ויצא מעולה! וגם הביא אתו הרבה אושר וחדוות יצירה, ולשם הביתיות והחיבור לשורשים (לא שלי אבל מה זה משנה?) הכנתי ג'חנון....אמיתי.יצא שחום ומתוק! וקיבלנו חבילה מסבתא-שריגשה מאד!
ומשחק קטן שעלה לי 3 דולר והביא שמחה גדולה...כל כך רטרו ונפלא
ולקראת סיום...בשבוע שעבר מלאו לי 38 קייצים. האיש ששורד אותי הפתיע בשליחתי אחר כבוד לשלוש שעות בספא....היה יופי! תודה תודה תודה!!
והיה מרגש לקרוא ברכות אפילו שיש לכולם תזכורת-אני בוחרת להתעלם וממשיכה לבחור בלהתרגש מזה...וממשיכה להרגיש את הבור הפעור של לחגוג יום הולדת בלי אבא שהיה צמוד אלי ביומיים...ושעוד שניה כבר שלוש שנים שהוא שם ולא כאן...וזה נהיה רק יותר בלתי נסבל למרות הזמן...
ומקווה שבקרוב יגמרו עניינים משפטיים לא נעימים שמלווים אותנו
ומקווה שנראה כאן את שירלי שלנו שהאחיות שלה כבר תוססות מרוב געגוע אליה...וגם אנחנו...
ושיבוא עלינו לטובה...מה שלא יבוא
וסתם ככה ביומיום...שמאד שונה מהיומיום הקודם...ונהיה לנו לטבעי...לאט לאט
אז מה עכשיו? ואיך מתמודדים עם געגוע? או געגוע של ילדה?
ואיך נמשיך בלי קפה עם חברה טובה ?
אני אומרת
צריך לרוץ לאט
אהבה גדולה
ושיר כמובן
איך החיים יכולים ככה לתת את ההפתעות שלהם....בקטנה, כפי שנאמר.
תמיד שנאתי לרוץ. הייתי מאד גרועה בזה...בבי"ס אהוד שבכרמל היו את הימים ששנאתי כל כך...המורה אמנון לוקח אותנו החוצה (מתחת לבית של דנה זייגר) מסמן קו בגיר ומתחיל להזניק. מילא בריצת 60 , ההשפלה היא קצרה, אבל בריצה (שמזמן הדחקתי את המרחק המדוייק שלה-לשם העניין הבה נקרא לה : ריצת גנץ) הארוכה, שבה צריך להקיף את גן השעשועים(והמכולת של גנץ שחבקה בתוכה חוויות קסומות בצורת מסטיק עגול ושוקו בשקית) בריצה הזו....סבלתי באמת. אפילו לא טרחתי לעשות את קיצור הרמאות אלא פשוט הלכתי...אני (ילדה צנומה ולא ממש מקובלת) ושאר בני הקטגוריה שלי- כי הרי ידוע שמי שרץ לאט....בנוסף לעוד כמה פרמטרים קשוחים הנקבעים בחוקי הילדות....אין לו ממש סיכוי לקבל אהדה.
וככה זה המשיך. ריצת גנץ נגררה אתי לאורך השנים. לא עזר שהייתי בנבחרת האתלטיקה (קפיצה לגובה- אין צורך ממש לרוץ)...לא עזר קורס מדריכות חי"ר (שבו בכלל הייתי בתוך קפסולה השרדותית....זוועה)...לא עזר כלום, אני ידעתי שאני לא רצה.
ובכן.
מסתבר שכשהחיים מלאים בעניינים....וסף העצבים/תסכול/צמאון מרקיעי שחקים- גם צב יכול לרוץ.
עובדה.
אמנם לרוץ לאט- אבל בהחלט לרוץ.
כך שכרגע , בעזרת השראה מחבר שכבר ציינתי בעל בלוג משובח , ובעזרת תכנית אימונים ומעצם כך שנרשמתי למירוץ באוקטובר, נוצר מצב שאני רצה 3 פעמים בשבוע....והכי בעיה...
אני נהנית! דיווחים בעתיד.
ולמה שפולניה דור שביעי לנצר פולין תסבול לבד?
בן זוגי (האמיץ יש לציין) תמיד רץ- או ככה לפחות סיפרו לי. מאז שידע ללכת כבר היה על מגלשי סקי, רץ למרחקים, ואפילו ניווט את דרכו תוך כדי....לכולנו יש ממה לברוח!
מאז שאנחנו מכירים, לא ראיתי אותו רץ....אפילו לא קצת....גורנישט, מה שלא עצר את התפיסה ש"הוא יודע לרוץ!"
ככה זה עם תגיות עצמיות...אם אתה אומר לעצמך שאתה רץ, אתה רץ! מסתבר.
החלטתי לאתגר את העניין. בבוקרו של מירוץ מיועד שנערך מטעם חדר הכושר (אמא תכירי-החבר החדש שלי..) הוחלט שזולי יוצא לרוץ. הוחלט על הכנה נפשית...ואני תמיד אשמח לעזור, אז רבנו...וצעקתי כתרנגות שחוטה (ככה זה אצל המקצוענים, מה לא ידעתם?) קראנו מיילים מעו"ד שלנו (כדי להכניס עוד מוטיבציה ולעזור בפירוק חומצת חלב...) זרקנו את עצמנו לאוטו וטסנו, זולי ירד מהאוטו , אני והבנות המשכנו בתמיכה וחיפשנו חניה. הספקתי לראות אותו חולף לידנו (הגענו בערך 30 שניות לפני הזינוק), בתנועה אוהבת הוא זרק עלי את החולצה שקיבל בהרשמה ונעלם.
הוא לא רץ מטר 7 שנים.
את שלושת הק"מ הראשונים הוא רץ מעצבים עלי ועל עו"ד בארץ...ומשם (מסתבר...ככה זה אצל מי שרץ) זה כבר על אוטומט.
הוא רץ 10 ק"מ.
לא יאמן, ראוי לציון, מעורר התשאות והערכה...בקיצר אני ירוקה מקנאה, אבל חופשי מפרגנת.
והנה ההוכחה- כן הוא זה עם הזקן והבנדנה (לא לכל מי שרץ יש חוש אופנתי, אבל גם אני די בעייתית בתחום כך שכנראה אנחנו לא סתם זוג)
זולי-אתה אלוף ואנחנו מעריצות אותך על היכולת הזו!!!!!
הזינוק
שובו של אלוף
אז ככה זה...כשיש לך את זה בדם...אני אמשיך להלחם בתפיסה שלי , וזו מלחמה...האמינו לי!
בשבת הקרובה זרקתי עליו יומיים ריצה בג'ונגל עם לינת לילה של כולנו באוהל משודרג...מה, רק שהוא יסבול מלאוץ עשרה ק"מ יום אחרי יום! שלא תגידו שאני לא אשה תומכת...אני רק צריכה להספיק לריב אתו בבוקר לשם הגברת מוטיבציה!
ועכשיו לנושא אחר לגמרי:
מאז שהגענו לארץ ההזויה והיפה הזו יש מספר עניינים זניחים אם כי משקפים שרציתי לציין, פשוט הייתי כל כך עסוקה ב"לקטר" שלא נותר פנאי.
תופעה 1: אזור שדה התעופה הבינ"ל...כשנוסעים לידו רואים משפחות שלמות יושבות ליד הגדר, עם סנדוויצ'ים תרמוס קפה והכל...פה ושם זוג חבוק....סבא סבתא....צמודי גדר ומתבוננים. במה, תשאלו? במטוסים ממריאים ונוחתים.
בסופי שבוע קשה למצוא מקום פנוי...אפילו פתחו שם "סודה" (מסעדה מקומית) שיש בה אפשרות לבהות בשמיים בנוחיות תוך כדי לגימת בירה. לא אכביר במילים, הסיטואציה מדברת בשם עצמה.
תופעה 2: פירות. כאשה הלוקה בחיבה יתירה למנגו/אבוקדו/אננס....הגעתי למקום הנכון. אבל נראה אתכם מוצאים לימון. או מזהים תפוז??? אז ככה: אין לימון, יש ליים-שזה נפלא אבל שונה. ללימון החמוץ קוראים לימון מנדרינה והוא עגול קטן ומכוער, כתום בפנים. ותפוז? תפוז נראה ככה:
תופעה 3: כביסה.מכיוון שאין לי מייבש כביסה ומעצם היות המקום גשום ולח במיוחד-איך מייבשים? ובכן!!!! גאונות לשמה מתרחשת לנגד עיני. בכל בית יש מקום עם תקרה גבוהה במיוחד וגג חופף ושקוף כך שיש אור וכניסת אויר. מתקן חבלים וגלגלות מעלה את הכביסה השמימה ובאופן פיזיקלי פשוט-מנצל זרימת חום כלפי מעלה ומייבש! ולא תופס מקום! אנ י חייבת להראות לכם-אני יודעת שיצאתי מה זה עקרת בית שנות החמישים אבל ניחא-יש דברים יותר גרועים:
הלאה!
ילדים.
הבנות נהנות בגן הנוכחי שלהן, אפילו חגגו את יום האב (אני הייתי האב מכיוון שזולי כמו אב מודרני שצריך לעבוד קשה היה בעבודה בחו"ל) הילדים התחפשו לחייזרים ושרו שירים והכינו מתנות. אל תשאלו אותי למה לחייזרים-אולי כי בנים (ואבות הם בנים אם אני זוכרת ) אוהבים דינוזאורים חייזרים וספיידרמן? אולי. הנה צרור תמונות מהתרחיש שהיה מוזר אבל מתוק להפליא.
הנה טליה וסנטיאגו אהוב נפש אחותה...
ואז משום מה (קטונתי מלהבין) הוחלט בגן לערוך חתונה. מי הזוג המאושר? ליידי לבן ואדון שחור. כל ילד וילדה נתבקשו להיות ליידי או אדון צבע כלשהו. בחלקנו נפל כתום וורוד. הבקשה היתה להתלבש אלגנטי. אנחנו לא עושים אלגנטי...אנחנו יותר....פחות....בקיצור אנחנו לא.
חוצמזה נתבקשתי לתפור את שמלת הכלה (כלה מקסימה כפי שמיד תראו) והכנו גם שרשראות מחרוזים ופאייטים.
מה עושים?
קונים בדים נוצצים , גוזרים קושרים שמים לק והופ! הנה יש!
לא האמנתי שאגיע לזה אבל הבנות שלי בחוגים.
הן בגן עד 12 והיו עד היום בחוג שחיה פעם בשבוע....הן אלופות המים, דולפינות מקסימות עם המון אהבה טבעית לעניין (מעניין....)ונהנות ומוכשרות...הנה כמה תמונות חלקן ממסיבת סיום חצי שנה.
מעין...מיום היותה ביצית מופרית מבקשת ללמוד בלט. בגיל צעיר יותר הצלחתי לארגן חוג אוריתמיה אנתרופוסופי ומקסים עם נורית בציפורי....אבל כאן? הרי אנתרופוסופיה היא סוג של נעלם חסר בקוסטה ריקה...מה עושים. נרשמים לבלט...מעין נרשמה=טליה רוצה גם.
אל אלוהי הרודולף שטיינר-שרק יסלחו לי שם באגף בדיקת כוונות...שתיהן בחוג בלט שמורכב מיום בשבוע אקרובטיקה (אני לא מאמינה) ויום בשבוע בלט משולב עם סטפס....כן, סטפס.
אני חייבת להודות שהלימוד מקצועי להחריד ועדין ונפלא במיוחד...ואין דבר יותר מתוק מילדות קטנטנות עם נעלי סטפס!
אז תפרנו תיקים לציוד הריקוד ואני על תקן טקסי וצוות בידור לילדה שממתינה בחוץ. בית של בנות!
הבנו באיחור קל...ועם הכניסה לסוג של שגרה שאם נרצה להנות כאן אז חייבים לצאת מהעיר האומללה הזו. אז יצאנו לטיולי שבת להר געש עם לאגונה כחולה בלועו ולחוף הקרוב והיה פשוט נפלא, קר וחם ומדהים: אזהרה-שמתי המון תמונות....שיהיה
הר הגעש אירזו
וגם הצלחנו להשחיל טיול קטן בשוק העירוני...שימו לב לחוש האופנה הנדיר של הילדה הזו, דובשנית
ומשחק קטן שעלה לי 3 דולר והביא שמחה גדולה...כל כך רטרו ונפלא
והיה מרגש לקרוא ברכות אפילו שיש לכולם תזכורת-אני בוחרת להתעלם וממשיכה לבחור בלהתרגש מזה...וממשיכה להרגיש את הבור הפעור של לחגוג יום הולדת בלי אבא שהיה צמוד אלי ביומיים...ושעוד שניה כבר שלוש שנים שהוא שם ולא כאן...וזה נהיה רק יותר בלתי נסבל למרות הזמן...
ומקווה שבקרוב יגמרו עניינים משפטיים לא נעימים שמלווים אותנו
ומקווה שנראה כאן את שירלי שלנו שהאחיות שלה כבר תוססות מרוב געגוע אליה...וגם אנחנו...
ושיבוא עלינו לטובה...מה שלא יבוא
וסתם ככה ביומיום...שמאד שונה מהיומיום הקודם...ונהיה לנו לטבעי...לאט לאט
אז מה עכשיו? ואיך מתמודדים עם געגוע? או געגוע של ילדה?
ואיך נמשיך בלי קפה עם חברה טובה ?
אני אומרת
צריך לרוץ לאט
אהבה גדולה
ושיר כמובן
