החיים כעובש

אנסה במאמץ עילאי לתמצת את השבועות האחרונים למסמך שניתן לקרוא בפעם אחת-אפילו לאמהות שבנינו.....
אז מה היה לנו?
4 בתים
3 מדינות
3 יבשות
אחד אלוהינו שבשמים ובארץ-אמן ותודה.
זה התחיל בתקופה מזעזעת של טרום אריזה תוך כדי נסיונות להשאר שפויים בעיצומו של תהליך מורט עצבים:
אלפי מסמכים על טהרת הבירוקרטיה העולמית, שתי בנות מתוקות ביותר בבית, בית שמנסה להתמיין לאריזה, עומס עבודה לא אנושי לבן זוגי היקר ועוד מספר תרחישים הורמונליים שגרתיים שלא כאן המקום לפרט(לא, אני לא בהריון-ההיפך)
התוצאה המתבקשת אכן הגיעה בצורת אשה על סף הפסיכוטיות(אני) עם רף בכי של חודש תשיעי (לא, אני לא בהריון למי שלא קלט מקודם), התקפי אכילה (כשעוד היה מה לאכול לפני שחילקנו את מזוננו בין השכנים) ומעברים חדים בין פעילויות יצירתיות לשעשוע הבנות וצרחות על "למה המברשת שיניים בתוך האסלה למען השם??!!!?!?)
כשאנשי האריזה כבר הגיעו-ולא הסכימו לעבוד עד שאכין קפה (א י ך ??????אין לי אפילו קומקום!!!) כבר הייתי על סף-או אולי אחרי....שבירה.זולי היה בדרכו חזרה ממצדה, שם הוא ושירלי בהו בהופעת זריחה, ואני רק רציתי לברוח. השכנים המופלאים שלנו קמו לעזרתנו ושיכנו את הצאצאים (יש מילה נקבית לעניין? צאצאות?)אצלם למשחקי מחשב או משחק עם תינוקות(תלוי מי השכנים) ותשומת לב שהן לא קיבלו ממני-תודה יקירים
זהו...ברחנו משם כשזולי בא.....
ואז באוטו אני מבינה שאני נטולת בית משלי.......משלנו....תחושה מוכרת לנוודים אבל עדיין קשה, בעיקר כשיש ילדים בעניין.
שבוע בראש הניקרה אצל אמא שלי....למרות הרצון הטוב זו לא סיטואציה מומלצת לצפייה לבעלי לב חלש.
ואז מתעוררים בשלוש לפנות בוקר לתחילתו של מסע בכלי תחבורה שונים:
מונית אל תחנת הרכבת בנהריה, רכבת אל שדה התעופה, טיסה של 12 שעות לניו יורק.

וכך, חמושים במליוני תיקים עם משקל עודף (של התיקים כמובן) עלינו לנו למטוס. יכולתי לכתוב רשומה שלמה רק על הטיסה אך אחסוך מכם את הסאגה הזו....טוב נו, רק אציין שבשורה לפנינו כמעט הלכו מכות ושהבנות ראו ה מ ו ן טלויזיה במהלך כל הטיסה.וכמובן אוכל של מטוסים...מי מכם הצליח לפענח מה פחות רעיל : בקר או עוף???? שאלות קיומיות שכאלו.
נחיתה בניו יורק והנה אנו מתפצלים-זולי לעבודה והמשולש הנשי לניו ג'רזי לחברה.
רבות היו הפנטזיות שלי על שלושת הימים הצפויים לנו....זו חברה מבית הספר עם קשר שחודש בזכות הפייסבוק, כך שהיה יכול להיות מזעזע. אני רק רציתי שקט ושלכת וסנאים.
קיבלתי
שקט
שלכת והמון המון סנאים

החברים היו מדהימים ופתחו את ביתם וליבם (הבית צר והלב רחב)והיה סתווי (מי חשב שאי פעם אוהב סתיו?!)וזרזיפי גשם ואוכל ביתי טוב ושיחות נעימות
מהמם. תודה לכם!
באריזה הבאה כמעט וקיפלתי מכרסם מסוג "בן דוד של סנאי בלי זנב" והוא המסכן נאלץ להיות חלק ממרדף (כמעט נסע לקוסטה ריקה-לו רק לא היה כל כך.....פרוותי -הייתי בוודאי ממשיכה לקפל אותן אל ערימת התחתונים.פראייר) נתפס ה"סנאי" ושוב יצאנו לדרך: אמא, שתי בנות, מזוודות בחלוקת משקל מתעתעת - לפגוש את אבא ולטוס לארץ המוצלחת.
והנה אני כאן....
ישמע פולני להגיד שלא פשוט?פשוט חבל לי לקלקל את הדימוי שלי....על מי אני עובדת , אני פולניה לחלוטין- הנה אמרתי- לא קל לי.
המקום מהמם, כבר היינו בחוות פרפרים וההרים מסביב ירוקים ויפים עד מאד, האנשים מחייכים כל הזמן  ובכל זאת אני קצת מחוץ למים....או בתוך הגשם הטרופי.

אנחנו כרגע בבית פרברי בבירה...אני מנסה להתאים את עצמי ויוצאת לטאטא את חזית הבית כל שעה עגולה....הבעייה היא שזה אני והמנקות, בעלי הבית למניהם לא באזור. המנקות מנקות ללא הרף, מטפלות בילדים ומבשלות. הרחוב מלא בילדים מתוקים להחריד....תמונה לדוגמא (קצת מטרידה): בוקר, מהבית השכן יוצאות שתי גראציות בנות 5 בביקיני ורוד מינימלי ביותר, פורשות מגבות ונשכבות לשיחת שיזוף תוך לגימת תה קר.....בדיוק כמו בציפורי,לא?
היום אפילו העזתי לנהוג-בעזרתה האדיבה של עגבניילה(השם שטליה נתנה ל GPS)וחוץ מנסיון מר להיאבק בעובש (הכל מתמלא בעובש בשניות...שמים סיר בארון ובבוקר -הוא שעיר!) ונסיון להכיל את משפטי המחץ "אני רק רוצה שמישהו כבר ישחק במשחקים שלי, מישהו שהוא לא אני...."-מעין...
שובר את הלב ומוחץ את הנשמה למצב אשמה מתקדם.
אבל הבנות מלמדות אותי פרק בהלכות הסתגלות, הן יודעות לצעוק "הולה!" לכל מי שעובר ברחוב ולא מהססות לדבר בעברית שוטפת עם מי שרק מוכן לשמוע-ילדים!
אז אנחנו כולנו בהסתגלות, מנסים לא להרוג זה את זו (בינתיים זה כמעט מצליח) ומנסים להתמודד עם 3 דקות אינטרנט ביום
יהיה בסדר
לעובש אין סיכוי מולי
הוא לא יודע עם מי יש לו עסק!
נשיקות